בין שנות ה-30 לשנות ה-70 של המאה הקודמת, נבנו בישראל מבנים רבים – ביניהם גם בתי ספר ובתי חולים – שבהם קירות המבנה במעטפת החיצונית וחלק מן הקירות הפנימיים עשויים "קירות דֶבֶּש", הייחודיים לישראל. המילה "דבש" באה מהשפה הערבית ופירושה "אבנים גדולות".

קירות אלה מתאפיינים בחוזק נמוך עקב תכולת פלדה נמוכה עד אפסית בהם, ובתכונות מכניות נחותות עקב תכולת צמנט נמוכה והרכב אגרגטים אשר אינו יוצר פעולת מטריצה צמנטית יעילה.

במחקר של "המכון הלאומי לחקר הבנייה" אופיין בטון דבש ככזה שעונה על שניים מתוך שלושת התנאים הבאים:

1. בטון שנוצק לפני זמן רב (40 שנה או יותר)
2. בטון המכיל אגרגטים גדולים יחסית (מעל 100 מ"מ)
3. בטון בעל חוזק לחיצה נמוך יחסית (פחות מ-15 מגה-פסקל בדגם קובייה בצלע 15 ס"מ)

קירות הדבש הם בעלי מידות יחסית גדולות ולכן גם קשיחותם יחסית גבוהה. בעת רעידת אדמה, הלחצים והתנודות השונות המופעלים על קירות הדבש צפויים להיות גבוהים מיכולתם לשאת בעומס, וכתוצאה מכך צפויים להיווצר כשלים במבנה, עד כדי סכנת כשל כללי במבנה.

בטון הדבש שממנו נוצקו הקירות אינו בטון תקני, ולכן אי אפשר להעריך את תכונותיהם המכניות של קירות העשויים מבטון דבש, וביחוד את תסבולתם בפני מאמצי גזירה. בחיזוק קירות תמירים מבטון דבש ללא זיון, שני אתגרים עיקריים עומדים בפני המתכנן: חיזוק הקיר כנגד מומנט הכפיפה, וחיזוק הקיר כנגד כשל בגזירה.